"מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה- שַׁיָּכִים לַבַּעַל. מִזּוֹנָה וּכְסוּתָהּ וְכָל צְרָכֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה- מוּטָלִים עַל הַבַּעַל. לֹא יִשָּׂא וְלֹא יְקַדֵּשׁ שׁוּם אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ, כְּתִקּוּן רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם מְאוֹר הַגּוֹלָה זַ"ל. וְלֹא יִמְכֹּר וְלֹא יְמַשְׁכֵּן שׁוּם חֵפֶץ מֵחֲפָצֶיהָ כִּי אִם בִּרְשׁוּתָהּ וּבִרְצוֹנָהּ הַגָּמוּר. וְלֹא יַפְתֶּנָּה וְלֹא יַסִּיתֶנָּה שֶׁתִּמְחֹל לוֹ אֶת דְּמֵי כְּתֻבָּתָהּ, לֹא כֻּלָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, וְלֹא שׁוּם תְּנַאי מִתְּנַאי הַכְּתֻבָּה, וְאִם תִּמְחֹל – הֲרֵי הַמְּחִילָה הַזֹּאת בְּטֵלָה מֵעַכְשָׁו כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְהַבַּעַל לֹא יִצָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אִם בִּרְשׁוּתָהּ וְהַסְכָּמָתָהּ".
קטעים מרתקים אלו, שקראנו זה עתה, הם בעצם חלק משטר הכתובה, המסמך המשפטי מחייב שנלווה לקידושין, בו מפורטים חובות הבעל לאשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. את שטר הכתובה מעניק החתן לכלה במהלך מעמד החופה ומכאן ואילך, בכל חיי הזוגיות שלהם, הרי הבעל מתחייב, במסמך התחייבות משפטי מחייב, לדאוג לרעייתו ולמלאות את כל צרכיה.
בהסכם הכתובה, אותו מוסר החתן לכלה במעמד החופה, מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו [על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י)]. בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשמים הנכסים אותם מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל).
חז"ל נחלקו האם חיוב התחייבות הכתובה היא חיוב מהתורה, או רק מתקנת חז"ל. ישנם הסבורים שהכתובה תוקנה על ידי התנאים בתקופת חכמי המשנה, במטרה להגן על הנשים, כדי שלא יהיה קל בעיני בעליהן לגרשן, על ידי כך שהמגרש את אשתו יצטרך לשלם לה סכום כסף גדול. כך פסק הרמב"ם להלכה. לעומתם, יש הסוברים שחיוב הכתובה לבתולה הוא מהתורה וחז"ל רק תיקנו כתובה לשאר הנשים (כמו אלמנה) ואסרו לזוג להתייחד ללא כתובה.
הגמרא (כתובות פב, ב) מספרת שהתנא הקדוש שמעון בן שטח תיקן שכל הנדל"ן, נכסי דלא ניידי, של הבעל יהיו משועבדים לכתובה. משמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל הנדל"ן של בעלה לשעבר.
הגאונים תיקנו שכל חוב נגבה גם ממטלטלין, ולא רק מקרקעות, חלה גם על כתובה כך שכתובה נגבית ממטלטלין מתקנת הגאונים.
המסמך הקדום ביותר המוכר לנו כדוגמת הכתובה, הוא מסמך הנישואים ממרשה, הכתוב על גבי חרס שגודלו 10X14 סנטימטר. מסמך זו מתוארך לשנת 176 לפני ספירת הנוצרים – עוד לפני תקופת שמעון בן שטח – הוא כתוב בארמית ומזכיר את הכתובות של ימינו. חוקרים משערים שמדובר בטיוטה של כתובה, ולא בכתובה ממש.
מהו סכום הכתובה, הסכום שהאשה תקבל מבעלה עם הוא ימות או שנישואיהם יסתיימו בהליך גירושין?
מדין הגמרא, הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם 'מנה') לאלמנה ולגרושה. בתקופת התנאים 200 זוזים היו שווי ערך לשכר עבודתו של פועל במשך שמונה חודשים בערך. אך לפי שווי הכסף בימינו סכום זה אינו עולה על כמה מאות או אלפי שקלים.
שני סוגי מטבעות נקראים 'מנה': אחד הנהוג בתקופת התורה, ואחד הנהוג בתקופת חכמי התלמוד (בדומה לדולר קנדי, ודולר אוסטרלי), יש מחלוקת חכמי ישראל האם יש להעריך את הכסף בכתובה במנה הנהוג בתורה (השווה פי-8), ממנה הנהוג בתקופת הגמרא.
בעבר הנהיגו חכמינו להוסיף על סכום הכתוב הסכום של 100 מטבעות בשם 'זקוקים' ככיסוי מוסכם לנדוניה שהכניסה הכלה לחתן. לפי הערכתו של החזון איש לשווי הכסף שבזקוק סכום זה שווה כיום עשרות אלפי שקלים, אך לרוב הדעות ערכו נמוך בהרבה. מקובל להוסיף 'תוספת כתובה' במטבע הנהוג בשעת החתונה, או לחלופין להשלים את הסכום החסר בשביל להביא את סך הכתובה למספר מובן ומוסכם.
את הלכות הסכם הכתובה והלכות נוספות הנוגעות לחופה ולקידושין נלמד בהרחבה בקורס מדריכות כלות של מרכז דעת >>
לפי המובא במשנה ובגמרא, הסכום המינימלי לכתובת בת כהן הוא ארבע מאות זוז, ואילו אלמנה בת כהן זוכה לסכום הרגיל של מאה זוז בלבד.
קריאה מפורטת של שטר הכתובה מראה לנו עד כמה שקדו חכמינו על כבודה של האשה, היחס הלבבי והמסירות הקבועה והיומיומית שהבעל חייב לאשתו, בכל מהלך חייהם המשותפים.
וכך מאיר לנו הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יט) את חיי הזוגיות שלנו:
"וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ יֹתֵר מִגּוּפוֹ וְאוֹהֲבָהּ כְּגוּפוֹ, וְאִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי הַמָּמוֹן, וְלֹא יַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה יְתֵרָה וְיִהְיֶה דִּבּוּרוֹ עִמָּהּ בְּנַחַת וְלֹא יִהְיֶה עָצֵב וְלֹא רוֹגֵז"….
