בספר אמונה שלמה מובאת עובדה מתוקה, אותה סיפר הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א: בשכונת "אור החיים" בבני ברק מתגורר יהודי נכבד ומורם מעם. יהודי זה הינו סופר סת"ם מפורסם ביותר, ורבים וטובים שלומדים בקורס סופרי סתם מתייעצים עמו בנושא הסת"ם.
לרגל עשרים וחמש שנות נישואין, "חתונת הכסף" בלשון העם, הפתיעה אותו אשתו במפה רקומה מעוטרת שכמוה לא ראתה עין. היתה זו מפה מושקעת ומיוחדת, אותה רקמה רעייתו בשישים אלף "איקסים". בליל שבת נפרשה המפה על השולחן, ובשובו מבית הכנסת עצר הבעל את נשימתו מול יופייה. במוצאי שבת דפק על הדלת סופר מתחיל וביקש את עזרתו של בעל הבית. הסופר המנוסה הכניס אותו בשמחה ופרש את יריעתו על השולחן. קשה היה להם לעסוק עם היריעה על מפת הניילון והם הסירו אותה, פרשו את היריעה ועיינו בשאלות. לפתע נשפך הדיו השחור והתפשט על המפה היקרה. כשראה זאת בעל הבית, לא ידע כיצד להגיב. הוא חשש מאוד מתגובתה של אשתו ומאכזבתה הקשה.
ומה היתה תגובתה הרגועה והנעימה, אחרי השקעה של שבעה חודשים?
"עד עכשיו עשיתי שישים אלף "איקסים". עכשיו אעשה את ה"וי" הראשון!"…
זה קורס ההדרכת חתנים הטוב ביותר!
&&&&
בימים האחרונים למדתי קצת את ה"מסכתות קטנות", המודפסות בש"ס לאחר מסכתות עבודה זרה והוריות. הנה משפט מופלא שכתבו חז"ל, בתחילת מסכת דרך ארץ: "דרכן של תלמידי חכמים, עניו, ושפל רוח, זריז וממולח, עלוב, ואהוב לכל, ושפל רוח לאנשי ביתו".
תלמיד חכם, קובעים לנו חז"ל הקדושים, הוא שפל רוח. אך למי הוא, קודם כל, שפל רוח? – לאנשי ביתו!!!
&&&&
בספר תולדותיו של מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל (עמוד 392) מובא שרבי יעקב זצ"ל נהג לומר ש"ה"הלכה" הראשונה המחייבת כל אברך צעיר, היא להיות "ג'נטלמן"- ג'נטלמן בן תורה. כלומר: מעל לכל לשאול את עצמו ללא הרף: מה חסר לאשתי? כיצד אוכל להעניק לה את מחסורה מבלי שתאלץ כלל לבקש זאת ממני? לעולם אין לבעל להניח כי אם אשתו אינה מבקשת ממנו דבר מה, פירוש הדבר שאינה מעוניינת בכך הוא חייב לצפות מראש את רצונותיה. נשים רבות לא יאמרו כלל לבעליהן מהם הדברים הבסיסיים הנחוצים להן, מתוך שאיפה שלא להטרידם, לפיכך נופלת האחריות על הבעל ללמוד מה הם צרכי אשתו ולספקם.
הכלל השני שטבע מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל קשור בהבדל הבסיסי הקיים בין אנשים לנשים. בעוד שאצל האיש מהווה ההגיון קו מנחה עיקרי, הרי האישה מונחית בעיקר על ידי רגשותיה ותחושותיה. תפקידו של הבעל הוא להפעיל את שכלו כדי להבין את צרכיה הרגשיים של אשתו. החל משעת החופה, כל מחשבותיו חייבות לבוא לידי ביטוי בלשון "אנו" ולא "אני"…
ר' יעקב אהב לספר את המעשה הידוע אודות רבו של רבנו החפץ חיים זי"ע, הצדיק ר' נחומק'ה מהורודנא זי"ע, כדי להדגים את הצורך להתחשב ברגשותיה של הרעייה. שנה אחת ביקר החפץ חיים את רבו בימי החנוכה, כשהגיע זמן הדלקת נרות העמיד ר' נחומק'ה פנים כאילו אינו שם לב שהגיעה השעה לקיים את המצווה. חלפו שעתיים ושלוש ועדיין רבו לא הדליק את הנרות ותמיהתו של החפץ חיים הלכה וגברה. לבסוף נשמעה נקישה על הדלת ואשתו של ר' נחומק'ה נכנסה לבית, מיד בירך ר' נחומק'ה את הברכות והדליק את נרות החנוכה.
הסביר ר' נחומק'ה זצ"ל: "מובא בגמרא (שבת כג:) שאם מצויות בידו של אדם מעות המספיקות או לנרות שבת או לנרות חנוכה בלבד, נרות שבת קודמים משום שנרות שבת משרים שלום בית. "ידעתי כי אשתי תיפגע אילו שבה הביתה וראתה שהדלקתי את הנרות בלעדיה, ומאחר ושלום בית קודם לנרות חנוכה, המתנתי עד שובה", הסביר הצדיק. "חיי נישואין מוצלחים", הסביר הגר"י קמינצקי זצ"ל, "תלויים בטיפוח תחושה עמוקה של הכרת הטוב אצל כל אחד מבני הזוג לגבי כל מה שהשני עושה עבורו, הן בפומבי והן בביתו".
בספר "נאה דורש" מובא שיהודי בא להתייעץ עם רבנו מרן בעל האבי עזרי זיע"א על הנהגת ביתו. הראה לו מרן זצוק"ל את דברי הטור בהלכות מילה (יו"ד ר"ס): "ובכל מלין אפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת וכו' ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספריים ונהגו כל ישראל למול בסכין".
אז הראה לו מרן זיע"א את דברי ה"פרישה", המביא מדרש הכותב שכשזרק דוד המלך ע"ה את האבן על גולית, חבש גולית כובע ברזל. שינה הברזל את טבעו, שהוא חזק מן האבן, נתרכך, חדרה האבן בברזל וגולית נהרג. אז הובטח לברזל שבשכר זאת יקיימו ישראל את מצות ברית מילה ע"י הברזל, לדורי דורות, (כאשר לפני כן מלו בני ישראל באבן או בזכוכית וכדומה). "נמצאו למדים- אמר מרן ראש הישיבה זצוק"ל- "שבגלל שהברזל שינה את טבעו הקשה ונעשה רך, זכה לשכר טוב לדורות, שבו ימולו בני ישראל את בניהם. רק אם תוותר, תזכה לשלום ושלוה בביתך ובכל מעשיך".
&&&&
אברך בא לרבינו רשכבה"ג הגראי"ל שטיינמן זיע"א: פרנסתו מצומצמת אך אינו מתלונן. אמנם אשתו מתלוננת על החום ורוצה מזגן. הוא הסביר לה שזה בגדר מותרות ואין באפשרותם.
שאל מרן הגראי"ל זצוק"ל: "מה אתה עושה במשך היום?"
"אני יושב בכולל ולומד תורה".
"ובכולל, יש לכם מזגן?", שאל רבינו.
"כן".
"אז אתה הולך מפה להזמין עבורה מזגן"…
&&&&
את הרגישות והצורך לחשוב על השני, אי אפשר להחדיר לעצמנו רק מגיל שלושים. כבר מגיל צעיר עלינו לשרש ולהחדיר לילדינו שעלינו להבין את השני, לוותר לו ולכבדו. ילדים לא אמורים לוותר "מהאוויר" לאחיהם הקטנים. אם לא נחנך אותם לזה שוב ושוב, הם לא יוותרו ולא יכבדו את הזולת. בתחילה לא בבית, אחר כך לא יוותרו הם לחברותא, בהמשך יריבו הבנים עם חברי החדר בפנימייה ולבסוף בביתם שלהם. לשם כך יועיל מאד השתתפות בקורס להדרכת חתנים, מידות טובות, סבלנות ותשומת לב…
